מייקל מיכאל וולצר

הסובלנות, כשהיא מתפרשת כעמדה או כהלוך רוח, מתארת כמה אפשרויות. הראשונה מביניהן, המשקפת את מקורות הסובלנות הדתית במאה ה- 16–17, היא פשוט השלמה בשתיקה עם השוני, למען דרכי שלום. אנשים הורגים זה את זה במשך שנים על שנים, עד שלבסוף הם נעשים מותשים, פולטים אנחת רווחה, ואנו מכנים זאת סובלנות. עמדה אפשרית שנייה היא אדישות סבילה, נינוחה ורוחשת טובה כלפי השוני: 'יש כל מיני אנשים בעולם'. השלישית נובעת ממין סטואיות מוסרית: הכרה מתוך עקרון בכך של'זולת' יש זכויות, גם אם הוא מממש אותן בדרכים שאינן נראות לנו. הרביעית מביעה פתיחות כלפי הזולת; סקרנות; אולי אפילו יחס של כבוד, ובצדו נכונות להקשיב וללמוד. ובהמשך הרצף ישנה השמחה על השוני: שמחה אסתטית, אם השוני מתפרש כהשתקפות, במישור התרבותי, של רוחב היריעה ושל הרבגוניות של הבריאה האלוהית או של העולם הטבעי.

מיכאל וולצר, "על הסובלנות", פורסם בתוך: עד"י – ערכים דמוקרטיים ויהדות, בהוצאת מכון הרטמן, 2008

מקורות נוספים מומלצים עבורך

שני הייסודות 

זלדה

רבי בקשי דורון

מסכת סנהדרין