צדק חלוקתי

צדק חלוקתי

תרבות של מחלוקת

תרבות של מחלוקת

נישואין ומגדר

נישואין ומגדר

היחס לאחר

היחס לאחר

עמוד הבית

עמוד הבית

היחס את הטקסט

ד״ר יהודה מימראן, מנכ״ל כל ישראל חברים

 

הביטוי "הטקסט היהודי" הוא ביטוי רב משמעי המאגד בתוכו סוגים שונים של טקסטים. טקסטים שנכתבו בתקופות שונות והם נושאים, במסורת היהודית, דרגות קדושה שונות: תנ"ך, משנה, גמרא, אגדה, פרשנות חז"ל ופרשנות מוקדמת ומאוחרת, הלכה וספרות השאלות והתשובות, ספרי אמונה והגות, שירת קודש ועוד. יתרה מזו, הביטוי "הטקסט היהודי" הוא ביטוי המשקף עמדה פוליטת/אידיאולוגית. הבחירה בביטוי זה ולא במונחים אחרים כגון: כתבי הקודש, התורה, התורה שבכתב, התורה שבעל פה, הספרות היהודית הקאנונית, וכדומה, אינה בחירה חסרת עמדה.  

בדברי ארצה להתייחס, בעיקר, אל התורה שבכתב והתורה שבעל פה, זאת משני היבטים מרכזיים: היחס הפרשני הראוי וההיבט הזהותי- נורמטיבי. 

היחס הפרשני הראוי

תלי תילים של פרשנויות, דתיות וכלליות, נשזרו אל תוך הטקסטים המגוונים האלה. בשאלת היחס הפרשני הראוי אל הטקסט היהודי המקודש, בחרתי להביא מדבריו של הרב יוסף משאש, מגדולי רבני מרוקו בעת החדשה. מכך נוכל להקיש אל כלל הטקסטים היהודיים. ביחסו הפרשני הוא יוצר הבחנה בין פירוש המקרא, המשנה והתלמוד והאגדה.

"בפירוש המקרא צריך להתנהג באימה, שהם דברי אלוהים חיים ומלך עולם, והם למעלה משכל האדם, העמק בהם כל מה שתוכל ואם לא מצאת פשר המתאים לשכלך באיזה ענין, ומה גם באיזה מצווה, דע כי האשם תלוי בשכלך שאין לך כוח להבין דברי האלוהים, שעל הרבה דברים של תורה אמר שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז' כ"ג- מפנה לספורנו- לעיין..) ועל זה אמרו רז"ל על פי כי לא דבר רק הוא מכם (דברים ל"ב מ"ז) דהיינו כי לא דבר ריק בתורה, שאינו מסתבר יפה, ואם ריק הוא- מכם, שאין בכם כוח להבין דברי אל חי" (אוצר המכתבים ג', תפ"ה).

כל הכתוב במקרא הוא דברי אלוהים חיים ודברים אלה הם למעלה משכל האדם. המאמץ שאנו עושים להבנתם או לפירושם יכול להוביל למציאת פשר המתיישב עם שכלנו, אך אין זה אומר שהגענו למהות האמתית והסופית של העניין. הצד השני של מטבע זה הוא שאם לא מצאנו הסבר המתיישב עם שִכלנו, הבעיה איננה בכתוב אלא בקוצר השגתנו. בסופו של דבר התורה מתיישבת עם השכל, כך שחקירה שכלית עמוקה ומתמשכת תקרב את אמיתות התורה ואמיתות השכל, אלא שלא תמיד הדבר אפשרי, הן מצד קוצר המשיג והן מצד עומק המושג. 

בעקבות הרמב"ם הוא כותב שכל הביטויים האנושיים המיוחסים לבורא הם מליצות בלבד: "....הלא אתה מוצא וירח ה' את ריח הניחוח, אישה ריח ניחוח, וירד ה' על הר סיני, עיני ה' אל הצדיקים, והרבה בכל מקרא ומקרא מהתנ"ך, תארים גשמיים כלפי מעלה, והטעם פשוט לכל מבין, דברה תורה כלשון בני אדם, והכל הוא בדרך מליצה ממטה למעלה, וגם כל הפילוסופים אחד ישראל ואחד גוי יודעים את זה" (אוצר המכתבים ג', שד"מ). 

בפירוש המשנה אפשר לנקוט פנים בינוניות -  "כי היא פירוש תורה שבכתב ויש בה תערובת של סברות התנאים משכלם ותבונתם, ויען שגם הם קרוצי חומר כמונו, יש לך רשות לישא וליתן בדבריהם, להעמידם  על הסברה ותוכל להוסיף לגרוע ולהגיה, כמו שאמרו האמוראים בתלמוד על הרבה משניות, חיסורי מחסרא (כלומר- הגרסה של המשנה המופיעה בפנינו היא חסרה ולמעשה הגרסה במקור הייתה שונה וכך צריך לגרוס...י.מ.) משנה יחידא  (משנה יחידה) היא, שבשתא  היא (משובשת, נפל בה שיבוש) וכיוצא הרבה מאלה הדברים, וזוהי מידה בינונית, לא ביראת הרוממות ולא בזלזול חס ושלום"  (אוצר המכתבים ג', תקפ"ח).  

פירוש התלמוד יכול להיעשות בפנים שוחקות - "שנוכל לקרב ממנו רק דברים הנוגעים לדינא, וכל השקלא והטרייא שבהם נרחיק אותה, שעל זה אמר רבנו תם בספר הישר מה לנו ולשקלא וטריא של הגמרא, וכן עשה הריף זיע"א בהלכותיו שאסף ההלכות ועזב השקלא וטריא וגם הרא"ש זיע"א הלך בעקבותיו" כל מה שקשור לדין, להלכה אפשר להסתמך עליו. אולם כל השקלא וטריא- ההתדיינות והשיקולים במהלכה, אינם בעלי מעמד מחייב. קל וחומר בכל הקשור לדברי האגדה השזורים בתלמוד.

פירוש האגדה הוא בפנים מסבירות - הרשות נתונה לכל אדם לפרש את האגדה על פי שיכלו ובלבד שלא ינגוד את דבר ההלכה: "...בדברי אגדה הרשות נתונה לחוות דעת גם כנגד המפרשים הגדולים- שבעים פנים לתורה...." (אוצר המכתבים א', רל"ג). בהתאם לכך, הוא מפרש באופן מטאפורי וסימבולי את אותם מאמרים, מדרשים ואגדות שאינם מתיישבים עם השכל הישר - הדרישה שלו היא שהם יתיישבו עם השכל. להלן מספר דוגמאות: את מדרש חז"ל על רבי יהושע בן לוי שנכנס לגן עדן ומדד ארכה ורחבה הוא מפרש כך "ולדעתי נראה פשוט שאין זה אלא רעיון נארג לנטוע בלב ההמון עניין השכר והעונש..." (אוצר המכתבים ג', תקפ"ח) על הכתוב במס' בתר"א דף ע"ג ע"ב "על אילן אחד שישב עליו עורב שבלע תנין והתנין בלע לצפרדע גדולה כשיעור שתין בתים... ואמנם התם פשוט שאינו אלא משל על איזה דבר נסתר שלא נתאמת לנו מהו" (אוצר המכתבים ג', תשובה שמ"ז). דוגמא נוספת לפירוש מטאפורי, אמירת חז"ל בעניין יעקב אבינו שלא מת: "והנה לדעתי המעט נראה דמה שאמרו חז"ל יעקב אבינו לא מת, הוא משל על זרעו, שכמה אומות אבדו וישראל עדיין חי, כמו שנאמר ואתם בני יעקב לא כליתם, וכן זרע דוד חי וקיים, שלא יכבה נרו לעולם, שהרי שניהם מתו ונקברו.." (אוצר המכתבים ג' קט') 

התמודדותו עם מדרשים שאינם עולים בקנה אחד עם השכל, היא בדרכים שונות: פעמים הם מפורשים באופן סימבולי, פעמים הם נושאים תכלית חינוכית ולאו דווקא עובדתית או היסטורית,  לא תמיד נוכל לעמוד על משמעותם האמתית. עמדתו הבסיסית היא שרוב האגדות נאמרו לשעתן ולא לדורות וכאשר הוא אינו מוצא פתרון מושכל לאגדה כלשהי, הוא משייך אותה לקטגוריה זו של "נאמרה לשעתה".

בני אדם, גם אם הם גדולי עולם, כולם ילודי אישה וככאלו הם אינם מחוסנים בפני טעויות: "... שאף חכמי הש"ס האלוהיים לא פלטו מזה.... וגם המלאכים טעו ....ואם מלאכי עליון שגגו, מה יעשה ילוד אישה?" (אוצר המכתבים א', תשובה של"ט). כך, למשל, הוא טוען כי "לפעמים נעלמו פסוקים מחכמי הגמרא". הוא מדגים זאת בעזרת שני מקרים מהגמרא ואף מצטט את התוספות (בבא קמא דף נ"ד, בבא בתרא, קי"ג ע"א, דיבור המתחיל "תרוויהו") "פעמים שלא היו בקיאים במקראות..." (אוצר המכתבים א', תשובה רמ"ו).

תנאים, אמוראים, ראשונים ובוודאי אחרונים מועדים לטעות: "... ואף שאמרו ראשונים כמלאכים, לא לעניין זה אמרו, רק לעניין היראה, ובכף הדמיון, כי לא יצאו מתורת הגשמיות העלולה לשכיחה ולשגיאה (מים חיים, דף כ"ט). לכן היכן שהם טעו יש חובה, מתוך "כבוד רב ובקשת מחילה", לתקנם. המחויבות המוחלטת היא לאמת. 

ההיבט הזהותי והנורמטיבי: "ללמוד על מנת לעשות" 

התורה שבכתב והתורה שבעל פה הם הבסיס לזהות שלנו, כור מחצבתנו. הזהות האישית שלנו מעוצבת גם דרכם. הם נושאים בחובם משמעויות כמעט אין סופיות לחיינו האישיים, הקהילתיים והמדינתיים. כך אנו ניגשים אליהם.

תכליתם היא פעולה בעולם. הטקסט היהודי, דורש ממך לצאת מן הטקסט אל העולם. הם מלמדים אותנו על עצמנו והם מחייבים אותנו נורמטיבית. דווקא מתוך כבוד עמוק ואפילו יראת כבוד לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה, יש מקום לפרשנות אישית ולחיפוש אחר המשמעויות הרלוונטיות לחיינו כיחידים וכחברה גם כיום. 

כך לדוגמא, התורה שבכתב והתורה שבעל פה, בהקשר של בן אדם לחברו, היא מפעל עצום הנוגע לצדדים רבים מאוד של החיים האנושיים והחברתיים: לא להשיג גבול חברך, מניעת סכנות ברשות הרבים, הלכות שותפים, חצר משותפת של שכנים, השבת אבידה, דיני לווה ומלווה, סוגי שומרים, האיסור לגנוב, האיסור להלבין פנים, לא לעמוד על דם רעך, היתום והאלמנה, הגר, העני וכן הלאה וכן הלאה. מטרת המפעל הזה היא יצירת חברת מופת: חברה המתנהגת בצדק ובסולידריות -  אבדה לך אבידה? מישהו יחזיר לך כי יש מצוות השבת אבידה, נקלעת לקשיים? ילוו לך כי יש מצוות הלוואה, אתה חולה? יבקרו אותך, לא ישיגו את גבולך, ישמרו על זכויותיך, לא ילבינו את פניך. אתה נקרא לנהוג על פי אמות המידה האלה. היא מעמידה בפנינו כללים וסייגים במקח וממכר ובמסחר בכלל, ביחסי עובד-מעביד ובכללם באופן נתינת השכר, היא מתרה בנו בעניין מאזני צדק והין צדק, בדיני אונאה וגניבת דעת, דורשת מאתנו מעשר כספים גם בעבור העניים ועוד.