צדק חלוקתי

צדק חלוקתי

תרבות של מחלוקת

תרבות של מחלוקת

נישואין ומגדר

נישואין ומגדר

היחס לאחר

היחס לאחר

עמוד הבית

עמוד הבית

מחשבות על תרבות יהודית ישראלית ופדגוגיה שמחה לוי, מלווה ארצי - משרד החינוך 

 

עוד בימים שבהם עמדו במרכזם של מקדשים פסלי אלילים שונים ומשונים, העמידה התרבות היהודית בלב המשכן שבנתה את ארון העדות שבו שכנו עשרת הדברים וטקסטים נוספים מן התורה. לא דמות ולא צלם מוחש אלא טקסט כתוב. המקדש קידש את הספר ואת העיסוק בו. מצוות הלימוד של האדם לעצמו ולבניו ובנותיו, היא מהמצוות המרכזיות שהמסורת היהודית העמידה משחר היווסדה.

תרבות יוצרת שפה עשירה בהקשרים המרכזיים של חייה. בהקשרים השוליים לתרבות, השפה, בהתאם - מתרדדת. בתרבות האסקימואית יש עשרות ביטויים הקשורים לקרח ולשלג, בתרבות הצרפתית אבחנות וניואנסים הקשורים לתרבות היין המפותחת ובתרבות היהודית - עשרות ביטויים הקשורים ללימוד וללומדים. נמנה רק מקצתם: "בַּר אוֹרָיָין", "למדן", "פלפלן", "בּור סוּד", "איש אשכולות", "תלמיד חכם", "חריף ובקִי", "מַעְין המתגבר", "רב".

בקוראן, אנו בני התרבות היהודית, יחד עם הנוצרים, נקראים "עמי הספר". זהו ביטוי לתפיסת התרבות שלנו כמבוססת על התנ"ך. הכרה זאת הביאה להקלה מסוימת ביחס אלינו אל מול "הכופרים" בני דתות אחרות. ברבות הימים הפך הביטוי להגדרה של היהדות תוך שינוי קל: "עם הספר" – העם שעסוק בלימוד ובקריאה כדרך חיים, העם שהספר והלימוד הם מאפייניו.

 כך כתב פרופ' גרשום שלום:

"העם היהודי, שמצד הווייתו הביולוגית כמעט שלא היה ראוי לתשומת-לב יותר מאיזשהו עם אחר מעמי המזרח הקדום שכבר מזמן נכחדו ועברו מן העולם, הופיע בזירת ההיסטוריה ביחד עם הספר שלו. העם והספר כרוכים היו בתודעה העצמית של היהודים ובתודעת העולם". 

"עוד דבר", עם עובד 1989, עמ' 160

 

במחקר כמותי שפורסם לאחרונה ע"י מכון המחקר PEW בוושינגטון (Pew Research Center) ופורסם בניו יורק פוסט, נמצא כי ליהודים ברחבי העולם יש בממוצע 13 שנות לימוד, לנוצרים בממוצע כתשע שנות לימוד ולמוסלמים ולהינדים - כחמש וחצי שנות לימוד פורמלי בממוצע. הממוצע העולמי עומד על פחות משמונה שנות לימוד.

גם הממצאים על השיעור הגבוה של זוכי פרס נובל מקרב היהודים ביחס לשיעורם באוכלוסייה מחזק את ההכרה שמדובר בתופעה תרבותית מיוחדת. לא, אין המדובר בסגולות גזע עליון או במתת שמים, אלא בתרבות שטיפחה משך דורות רבים את אהבת הידע והחכמה. עד העת החדשה נמצאו הלומדים בראש הפירמידה החברתית וה"תלמיד חכם" היה מושא להערצה בחברה היהודית. הלימוד "לשמה" - כערך לעצמו מצוי ברמות שונות בקרב חוגי העם והוא ממאפייני התרבות היהודית עד היום. הלימוד היה למאפיין האליטות אך גם למאפיין התרבות העממית.

ניתן להתבשם מתמונת המצב המוצגת. אך, ההכרה שאין זו מתת-שמים אלא תוצאה של תרבות, טומנת בחובה את האפשרות שהתופעה עלולה להיות בת-חלוף. ואכן, הנתונים על היותנו אומת סטרט-אפ מחד, ומנגד, הנתונים על ההרשמה הדלה ללימודי מדעי הרוח במוסדות ההשכלה הגבוהה, מצביעים על העתקה של התשוקה ללימוד מהמוקד ההומניסטי אל "מדעי הכסף". שתי משמעויות עמוקות יש לשינוי זה:

  1. מעולם לא היו כל בני העם היהודי עוסקים בתורה כל ימיהם. תמיד הם עסקו גם בקיום העולם, במדע וברפואה ולצדם בלימוד תורה על כל פניה. אך דומה שהאיזון הופר. אהבת החכמה, הפילוסופיה והעיסוק המעמיק בהיבטים ההומניסטיים, הערכיים והמוסריים של החיים, הופכים נחלתם של יחידים ומיוחדים.

  2. הלימוד הפך מערך כשלעצמו למכשיר לשם השגת תואר ופרנסה. מיטב המוחות והכוחות שואפים ומופנים ללימוד ועיסוק במקצוע מכניס והלימוד אינו עוד ערך. המעמד הכלכלי חשוב מהמעמד האינטלקטואלי והרוחני. "התהפכו היוצרות", הכלי הפך למטרה והמטרה לכלי.

ההתעוררות הרחבה לחזרה ל"ארון הספרים היהודי" מסמנת מִפנה והתחלה של תיקון בדרך שהעם היהודי בוחר ללכת בה. אולי היא מבשרת את החזרה מהיותנו העם הסופר את מצלצליו להיותנו כבעבר "עם הספר". בתוך זה ראוי להבחין, לצד סגירתם של חוגי היהדות וההומניסטיקה במוסדות ההשכלה הגבוהה, נפתחות ברחבי הארץ מסגרות רבות ללימוד יהדות באופן שנוגע בנפש ומזין את הנשמה. נראה שהחזרה לארון הספרים היהודי היא בקשה ללימוד המטפח משמעות, שייכות וזהות.

בבואנו לחדש את מקומם של הטקסטים בכלל ושל אלה היהודיים בפרט, עלינו לפתח "פדגוגיה של זהות". פדגוגיה שבה הטקסט והדיאלוג סביבו הם המצע שממנו צומחות משמעות, זהות ושייכות. בנוסף, עלינו להיות מודעים לאתגר התרבותי-פדגוגי המורכב שלפתחנו. החזרה לארון הספרים היהודי כרוכה במספר מורכבויות שראוי לעסוק בהן באריכות. במסגרת זאת אסמן ארבע מהן לתחילתו של דיון:

  • הלימוד כ"זִפּזופּ" - דור המסכים מפתח מיומנויות גבוהות וחשובות לשדה הטכנולוגי והכלכלי. אך העמל, העיון וההשקעה לאורך זמן אינן חלק מהן. יכולות הריכוז והקשב נפגעו אנושות.

  • "די לחפור" - הלימוד ב'מדעי-הכסף' נעשה קונקרטי, מוחשי ופחות מופשט. כדי לעסוק בחיים ובתוכנם נדרש שינוי עמוק במאפייני השיח הלימודי-חינוכי.

  • שפה זרה שלישית - הסוגות הספרותיות השונות של ארון הספרים היהודי, כל אחת באופן שונה אך כולן באופן דומה, מאתגרות את התלמיד הישראלי הממוצע ב"שפה זרה" לעיתים כפשוטה (ארמית), במציאות-חיים ובמושגים לא מוכרים ובדרכי חשיבה שאינן פרי מחשבתו של הצעיר בעידן הנוכחי. 

  • להיות בן בית – כדי להרגיש שייכות יש צורך במסוגלות. על תלמידינו להיות מסוגלים לשאת ולתת עם התרבות היהודית המובעת בטקסטים. המשא ומתן מושתת על מיומנויות אורייניות שבלעדיהן ייוותר הטקסט כ"ספר חתום" בפני הלומדים. אך, הקניית המיומנויות צריכה לשמור על איזון עדין עם הלימוד הזהותי לבל תכבה אותו.

אלו הם אתגרים כבדי משקל. אולם האמונה באדם ובהיותו, בהגדרה, "מחפש משמעות", קוראת לנו לצאת למסע ארוך בדרך להשבת הספר למרכז התרבות שלנו. ראוי לסמן את המוקשים ולהכין צֵידה לדרך. ההתלהבות שבשיבה אל ארון הספרים עלולה לדעוך אם לא נדע את הדרך ללכת בה. נדרשת חשיבה מעמיקה וגיבוש אסטרטגיות פדגוגיות מול כל אלה. תלמידנו כמהים לשיח אנושי קרוב, לעיסוק במשמעות ובעולם הערכים. ארון הספרים היהודי יכול להוות את המענה לקריאות אלה. האם נצליח להיות שם בשבילם?