צדק חלוקתי

צדק חלוקתי

תרבות של מחלוקת

תרבות של מחלוקת

נישואין ומגדר

נישואין ומגדר

היחס לאחר

היחס לאחר

עמוד הבית

עמוד הבית

שלוש קומות של מערכת יחסים

בין הטקסט לבין חינוך לזהות

עמיחי צור, תכנית מארג - כל ישראל חברים 

 

תכנית מארג, אות מצוינות בחינוך יהודי, ציוני ואזרחי-דמוקרטי - כל ישראל חברים, מניחה את הטקסט היהודי בליבו של החינוך לזהות. שנת תשע"ז סומנה כשנה של העמקה במשמעות העיסוק בטקסט היהודי ובמשמעותו מרחיקת הלכת בהבניית זהות ובהשפעה על זהות. למידה זו ניכרה בעבודת ההנחיה השוטפת, בהשתלמויות המנחים, בהשתלמות רכזות מארג של בתי-הספר הפועלים עימנו ובמפגשי מנהלים וחברי ההנהגה של בתי-הספר.

העיון והלימוד בטקסט היהודי, לצד ההבנה בצורך לפיתוח מתודות וכלים חדשים, זימנו לפתחנו אתגר מרתק שמיקד אותנו בצורך החיוני להפוך בו ולהפוך בו, להתיידד עימו, להתפלמס ולהתווכח עימו, להרהר ולערער על הפנים השונות שהוא מביע, ולהבנות ממנו מערכת של טיעונים ונימוקים לצד עולמות ידע והבנה חדשים, לזקק עמדות, מחשבות וערכים שנוכחותם משמעותית לא רק ללימוד, אלא לחיים כולם.

בעבודת ההנחיה בבתי-הספר, שהיא ליבת העבודה שלנו, העמקנו את ההבנה והצורך בחיבור התלמיד לטקסט היהודי כאקט המבנה את זהותו בהיבטים עמוקים של תוכן, פירוש ופרשנות. בתי-הספר נענו לקריאה ופנו ביחד עימנו להעמיק בעולם תוכן טקסטואלי מגוון, המסייע לתהליך בירור הזהות בתהליך המארגי שחווה בית-הספר. 

במאמר זה אבחן את מערכת היחסים בין העיסוק המתמיד בטקסט בכלל ובטקסט היהודי בפרט, לבין ההזדמנות והאפשרות לעיסוק בסוגיות של זהות. אציג את תפיסת תכנית מארג לסוגיה זו דרך שלוש קומות של מערכת יחסים - בין ההעמקה הטקסטואלית לבין החינוך לזהות. 

 

קומה ראשונה - על החירות: ״העם והספר כרוכים היו בתודעה העצמית של היהודים ובתודעת העולם״ (גרשם שלום, ״עם הספר״, עמ' 60-61). 

הרובד הראשוני של הקשר בין עיסוק בזהות להעמקה טקסטואלית, מצוי בהבנה שהטקסט מהווה מרכיב בתוך זהות. כלומר, המוטיבציה לעיסוק בזהות מחייבת לפרק לגורמים את המושג המופשט ולהבנות מרחב זהותי-סובייקטיבי המאפשר חיבור למרחב זהותי גדול ממני. כאשר בית-הספר מייצר תהליך זהותי עמוק השם את שאלת יחסו אל מרחב הזהות היהודית, הוא בהכרח מפרק את המושג "זהות יהודית" לגורמים, ומעמיד סימן שאלה בינו לבין רכיבי הזהות שפירק מהשלם הגדול (זהות יהודית). כאן מגיעה ההבנה הראשונה - הטקסט היהודי הוא רכיב זהותי אחד מתוך המכלול הגדול - זהות יהודית ולצידו ניצבים רכיבי זהות קולקטיביים-מכוננים נוספים. הבנה זו מחייבת את בית-הספר לפתוח את הטקסט, לקרוא בו, להבין שהטקסט הוא חלק מתוך מרחב הזהות הגדול ושיש מחויבות להכיר וללמוד אותו. ככל שתהליך זה יתקדם, ירגיש בית הספר נוח יותר עם הטקסט ויראה בנוכחותו בשיעור, בטיול, בטקס, במרחב הפיסי ובכל שדרות חייו, דבר הכרחי ונכון. בקומה זו, מצויה בעיקרה חווית הלמידה של הטקסט, ההיכרות עם עולם התוכן רחב ידיים זה והגברת הזיקה והמוטיבציה להרחיב את מעגלי המפגש של התלמיד והצוות, עם רכיב זהות זה - הרחבה המייצרת תודעת חירות לשחות ללא פחד בעולם הטקסט היהודי.

 

קומה שנייה - על הדיאלקטיקה: ״מה שהשושנה מוציאה הפרחים מינים ממינים שונים? - כך התורה בכל דור ודור מתחדשים בה כמה רזין עלאין, וכל אחד מחכמי ישראל מניח לחברו במה להתגדל, וכל אחד מחדש מה שקבלה נשמתו״ (חכם יעיש קריספין, ״פרח שושנה על בראשית״, עמ' 14).

הרובד השני הטמון בקשר בין העמקה טקסטואלית לבין עיסוק בזהות, מצוי בהפנמה שמתרחש שינוי בנפשו פנימה של הלומד. המפגש בין הפרט, או קהילה, עם טקסט כחלק מתהליך זהות, איננו יכול להישאר אך ורק ברמת הלמידה, נדרש כאן שלב של פרשנות ומרחב שינוי. המפגש בין לומד הטקסט לטקסט עצמו, הוא חלק מרכזי בהבניה של מרחב חדש, מרחב המשפיע גם על הלומד וגם על הטקסט. זהו מרחב פרשני דו צדדי, המציג ראייה חדשה על הטקסט הנלמד, תפיסת דרך חדשה והבנייה של תפיסה ודרך חיים באמצעות הפרשנות המוענקת לו. הטקסט אינו נשאר ברמת הלמידה, אלא נבנית עליו קומה נוספת - קומת פרשנות, שהיא דרגת הפנמה גבוהה של מערכת היחסים בין זהותו של הפרט לרכיב הזהות הקרוי טקסט. נוצרת כאן סינתזה בין רכיבי הזהות האישית-פנימית, לרכיב הזהות הקולקטיבי (הטקסט) והיצירה החדשה מצמיחה רגליים, לובשת רוח והולכת בעצמה כשהיא מקרינה ומשפיעה דרך שינוי זה, על כל אורחות החיים. בשלב זה לא מספיק לשאול על הטקסט, אלא יש לשאול על הקשר ביני לבין הטקסט, לחבר את הטקסט לסוגיות ערכיות בבית הספר, לחבר אותו לחוויה רגשית, לתפיסות עולם, ועוד. כאן משמש הטקסט כרכיב מרכזי לבירור, להעמקה, לשאילת שאלות, הוא אינו חיצוני למהלך, אלא דבוק בתוך הווייתו באופן מובהק.

 

קומה שלישית - על הרלוונטיות: ״המרחק המפריד בין הטקסט לפרשן הוא הפער שבו משתכנת התפתחות הרוח, היא מאפשרת למובן להיות בעל משמעות ולהתחדש..״ (עמנואל לוינס, מעבר לפסוק, עמ' 220-221).

הרובד השלישי אותו אני מבקש להציע למערכת היחסים בין עיסוק בזהות להעמקה טקסטואלית, טמון במילה ״רלוונטיות״. הפילוסוף האלג׳יראי-יהודי: ז׳אק דרידה, שואל בהרצאתו: ״הסוחר מוונציה, מהו תרגום רלוונטי?״ (בתוך: "דרידה קורא שייקספיר" 2007, עמ' 22), מהי משמעותה של המילה רלוונטי? תשובתו מציגה את המילה 'רלוונטית', כתהליך ספיראלי של מרכיב שנהרס, נבנה ונשמר וחוזר לנהרס ועוד. היכולת לשמור על יצירה רלוונטית, מחייבת מסלול מעגלי של הרס, בנייה ושמירה, המוזן באופן תמידי בכלים לשימור תנועת המעגל. לאחר הקומה הראשונה, המקנה את היכולת להרגיש חירות עם עולם הטקסט דרך הלמידה, ולאחר הקומה השנייה המעניקה יכולת לפרש ולהבנות תפיסת עולם ושיח זהות דרך שאילת שאלות המחברות בין הטקסט ללומד, מגיעה הקומה השלישית - לראות בטקסט כלי לשמירה על תהליך זהות רלוונטי. הטקסט, הופך להיות המרכיב המרכזי בתהליך הלמידה של הפרט את עצמו ושל הקהילה את עצמה. בכל סוגיה, בכל שיח, בכל מופע, נפגשים עם הטקסט ודרכו מעוררים שיח, דרכו מאתגרים, מאותגרים ומבנים טיעונים. זוהי הפנמה ברמה גבוהה, שהלמידה הראשונית, האינטואיטיבית, אינה מספיקה בכל תחום, בכל סוגיה ובכל שיח. לכן, עלינו לזמן באופן תמידי עיסוק מעמיק בטקסט, עיסוק המשמר את רלוונטיות הזהות של הפרט הלומד ושל הקהילה הלומדת. הטקסט הופך להיות הכלי המרכזי בו מתאמנת קהילת בית הספר במגרש האימונים לבירור זהות הלכה למעשה. הטקסט הופך להיות בסיס לטיעונים שנשמעים בשיח, בסיס לתפיסתו הערכית של בית-הספר, יסוד לכל מופע, והוא מעיין המים החיים לכל פעולה היונקת ממנו את רוחו כשהיא מתורגמת לתפיסתו הייחודית ולדרכו החינוכית של בית-הספר. לא יוכל להתקיים תהליך זהותי רלוונטי, ללא הטקסט המסוגל לשבור, להבנות טיעון, לקרוא תיגר על הקיים, לייצר מחלוקת לשם שמים. זהו שיאו של תהליך העמקה בזהות, אשר שומר על מעגל קבוע שאיננו מסתיים – מעגל של שבירה, בנייה מחדש ושמירה וכל זאת מתוך העמקה תמידית בעולם תוכן רחב ככל הניתן. 

 

תהליך זה הוצג כקומות ושלבים, אך ראוי לראותו כמעגל תמידי וקונפליקט אין סופי המעמיד את המתח בין עומק הלמידה הטהורה והכבוד לטקסט כשלעצמו, לבין הדחיפה ליצירה חדשה הבונה קומה חדשה בשרשרת דורות הפרשנות היהודית. ראוי לטעמי לסיים בבית משירו של חכם יוסף משאש המציג באופן השלם ביותר את אותו המתח: 

 

״...שמור עצתי אני קלה בריה, גם מזו הדרך נטה נטיה.

חקר עמוק דעת חדה פנויה, צריך לה וספרים מלא ספריה.

זעיר שם זוכה לזאת הזכיה, לכן די לך באמונה נקיה.

קבל חבקוק מרב עליליה, צדיק באמונתו נפשו חיה.

חזק אל עמך עינם לך צופיה, שלח להם חיש ינון ואליה.

ועוד, נפרדתי מהחוכמה הלז, בזה החרוז:

אמרתי אחכמה והיא רחוקה, אני בריה דקה מן הדקה, 

נפשי תמיד השתוקקה, להתאים כל מצוה וחקה,

עם הגיון הדעת הזקוקה" (נר מצווה, עמ' קנו-קנז).